הבטתי במראה הגדולה בחדר האמבטיה. העיניים שלי עוד היו גמורות מלילה שלא היה מוכן להגמר. קרב התשה חסר ערך שגבה כמה שעות שינה טובות משני הצדדים. מיצמצתי פעמיים. העיניים עוד שרפו. אולי אספרסו כפול יכבה את הבעירה. שיפשפתי את הזקנקן הקצר. מדהים הדבר הזה. כמו דשא בקיץ. אתה רק לא קוצץ וזה גדל. יומיים שלא התגלחתי ואני נראה כמו מחבל שמחכה לשחרור. נזכרתי באבי, אני בטח אראה חלק כמו מרגרינה לידו.
רחצתי פנים עם המון מים וצחצחתי שיניים. המשחה שוב פעם לא היתה במקום שלה. בטח מיכל הזיזה אותה. נשים זה כמו חתולים. מאז שהיא הגיעה לכאן היא כל הזמן מזיזה דברים קטנים, כדי להרגיש שזה המקום שלה. כדי ליצור בידול. יתרון תחרותי.
לבשתי ג'ינס כחולים רחבים וזרקתי על עצמי קפוצ'ון אפור. הידקתי את חגורת הבד הרחבה והתכוננתי לפגישה עם אבי. הוא בטח יתעקש שאקרא לו עכשיו אברהם. תמיד הוא היה עקשן. גם בתיכון הוא היה סופר עקשן שזה ממש היה מפחיד. עקשן וקיצוני. אין פלא שזה מה שקרה לו. אבל הוא בסדר האמת. לא נודניק יותר מידי. איש באמונתו יחיה.
הסתכלתי בשעון בחטף, תשע ורבע, מתי קבעתי איתו? אה, בתשע. רצתי החוצה מהבית. טרקתי את הדלת במהירות ואז נזכרתי איפה המפתחות. ליד המיטה. נעצרתי לרגע. אין מה לעשות, אתקשר אחר כך למיכל. גם ככה אין לי זמן לחשוב על זה. לפחות יש לי את הסלולרי עלי וארבע מאות שקל בכיס. יספיק למנת חומוס וקולה.
תפסתי מונית מתחת לבית, הוא היה נראה יותר גרוע ממני.
"לא ישן אחי?"
"עזוב." הוא אמר וחייך אלי דרך המראה.
"מה?"
"אתה לא נראה לי כל כך נשוי אה?" הוא שאל.
"האמת שלא."
"חכה חכה חביבי. ילד שלישי זה לא פשוט."
גם ילד ראשון לא היה נראה לי פשוט באותו הרגע. או אשה. או משכנתא. או לא יודע מה. הוא התחיל לצחוק. "חכה חכה." הוא אמר לבסוף ואז הוסיף, "הנה זה מצד שמאל."
נכנסתי לחומוסיה במהירות. אבי ישב בשולחן האחרון בפינה עם הגב לכניסה. מיהרתי והתיישבתי ממולו. הוא הסתכל עלי בעיניים טובות וחייך.
"מה אתה מחייך?" שאלתי.
"החיים יפים אז מחייכים."
"יאללה יאללה." חייכתי חזרה, "מה אתה מנסה להחזיר אותי בתשובה? הזמנת כבר חומוס?"
"כן. תכף מגיע." הוא אמר ועצם לרגע את עיניו. הוא ישב עם עיניים סגורות והנהן. ואז פקח אותן, "טוב שבאת בועז." שתק לרגע והוסיף, "אתה נראה נורא."
לא הספקתי לענות. המלצרית הגיע עמוסה בשתי צלחות חומוס ענקיות ושני קולה. "תכף אני מביאה את הפיתות." היא אמרה בחיוך מופגן. "תודה מותק." אמרתי וחייכתי חזרה. אבי רעד קלות ועצם את עיניו.
"בונ'ה אבי. מאז שחזרת בתשובה נהיית מה זה דוס. מה קרה? אי אפשר לראות איזה פרח יפה על הבוקר ולחייך אליו? הכל צריך להיות כל כך דוסי קורקטי? תשתחרר אחי. תשתחרר. פה זה מדינת תל אביב. מותר לחייך. מותר לנשום."
הוא נשם נשימה עמוקה ואז הוציא את האויר. "כן בועז. מותר. מותר לנשום. בוא. בוא ניטול ידיים אחי."
"ליטול ידיים? רחצתי אותם בבית."
"מה אכפת לך בועז? בוא טול ידיים. שים כיפה לרגע אחד ותברך. תעשה טובה לאבי, שים את הכיפה של אבי על הראש." אבי שלף כיפה שחורה מהכיס, ידעתי שהוא הכין את הכיפה הזאת עוד בבית. אולי הוא כישף אותה? אולי הוא עשה איזה לחשים שיחזירו אותי בתשובה. אי אפשר לדעת עם הדוסים האלה. אי אפשר לסמוך עליהם לרגע. לא סתם אני שונא אותם. את אבי אני עדיין לא שונא אבל אי אפשר לדעת. הוא החזיק את הכיפה השחורה הענקית הזאת ביד שלו. זה היה מפחיד. הכיפה של אבי. מגעיל. המחשבות שלי נקטעו כשהוא המשיך בחיוך , "להפסיד לא תפסיד מזה. רק תוכל להרוויח."
"עזוב אותי אבי עם הכפייה הדתית הזאת שלכם. גם ככה הפיוזים שלי מה זה חמים."
הוא הסתכל עמוק בתוך עיני ואמר בעצב, "זאת הבחירה שלך בועז." הוא הפסיק לדבר והמשיך להסתכל עלי.
"טוב טוב." אמרתי בחיוך, "תפסיק עם המבטים המעונים האלה. אתה מזכיר לי את הכלב של עינת. זוכר את הכלב של עינת."
"כן." הוא אמר וקם ממקומו, "בוא בוא ליטול ידיים."
קמתי ממקומי בחוסר רצון. הכפייה הזאת יכולה לשגע פילים הודיים. הכל הוא יודע. הכל הוא מבין. כל מה שהוא חושב נכון. הוא בטח חושב שאני איזה קוף שטוף תאוות. אפשר לחשוב איפה הוא היה לפני שנה שנתיים. אני זוכר בדיוק איפה הוא היה. בדיוק מה הוא עשה. ועם מי.
המים בנטילת ידיים היו קרים מידי. מילמלתי איך שהוא את הברכה שהוא אמר לי שצריך לברך. לא היה לי כח כבר להתנגד למניפולציות שלו. בסוף מצאתי את עצמי בשולחן. עם כיפה שחורה גדולה על הראש. סוף סוף משהו מחמם את הקרחת, דווקא ישב לי נוח על הראש. ממלמל עוד ברכה על איזה לחם שהוציאו אותו מאיפהשהוא ואז סוף סוף מכניס פיתה חמה טבולה בהרבה חומוס עם לימון, שמן זית ושום לתוך הפה שלי.
עצמתי עיניים. אח. הטעם המשכר הזה של החומוס. האמת? חומוסיה טובה. כשהוא אמר לי בטלפון שחברים שלו פתחו חומוסיה כשרה מהדרין בתל אביב והוא ישמח להפגש איתי שם הייתי מה זה סקפטי. חומוסיה כשרה מהדרין? בטח עושים את החומוס מהשעועית של הטשולנט של שבת. ציפיתי שיהיה גם סוכר בחומוס ושיגישו אותו עם גפילטא פיש. אבל זה לא קרה.
"האמת?" אמרתי כשאני מנגב את הקערה בקדחתנות, "אחלה חומוס. באמת מדהים. לא ציפיתי."
אבי חייך. "אתה רואה? מפתיעים הדוסים האלה אה?"
היתה לי חתיכת פיתה בפה ובקושי הצלחתי להוציא "אה הא."
"מה זה הזקן?" שאל אבי, "מתחזק?" וחייך.
שפשפתי שוב את הזקנקן והיישרתי מבט, "היית מת."
הוא נדנד בראשו, "לא פשוט בועז. לא פשוט. אין לך מושג. פשוט אין לך מושג כמה אהבה יש בעולם הזה. כמה טוב מחכה לך. שינוי קטן אחי. תבדוק פנימה. תקשיב ללב שלך. הכל אצלך."
"יאללה די די אבי. הפכת לרדיו 'היפיוף הפנימי' או שזה התוכנית 'קולות מהנשמה'? אני לא מאמין. ולא מתכוון להאמין. אני לא צריך כלום בחיים. מבין? החיים שלי טובים. פרפקט כמו שהם." מצמצתי שוב בעיניי. הן עדיין שרפו מהלילה. נזכרתי באספרסו.
"מותק!" קראתי למלצרית, כשהיא התחילה להתקרב צעקתי אליה, "תביאי איזה אספרסו כפול! רגע.." הסתכלתי לכיוונו של אבי, "לך?" הוא סירב בעדינות. האספרסו הכפול והחיוך הגיעו תוך רגעים מספר. הקפה היה חזק ומר. בדיוק מה שרציתי באותו הרגע.
"אז מה? החיים שלך מושלמים אברהם אבינו?"
"ממש לא." הוא הודה בפה מלא. "במיוחד עכשיו. בימים האלה מאוד קשה לי. קשה לי כל כך עם כל השנאה בעם."
"השנאה בעם." נחרתי בבוז, "מי שמשניא את עצמו על אחרים שונאים אותו. מי שמתנהג כמו.. תסלח לי על המילים, אבל החיה הזאת שאתם לא אוהבים לאכול – חוטף את זה בפנים." לקחתי לגימה נוספת וסיימתי את האספרסו בהנאה.
היה הרבה כאב בעיניים של אבי. "אתה לא מבין." הוא אמר, "אני לא יודע איך להסביר לך. זאת תחושה כזאת נוראית. של קיטוב נורא וטיפשי. אנחנו לא בני אדם?! בכל אופן אני שמח שבאת."
"גם אני." הודיתי, פתאום זה נהיה כבד מידי, שמחתי שאני צריך ללכת, "היה נחמד. תקפוץ פעם. תודה." קמתי ממקומי והוצאתי שטר של מאה ש"ח.
"עזוב!" אמר אבי, "עלי. שיהיה לך אחלה יום בועז. תודה שבאת."
"חייב לרוץ." אמרתי ויצאתי במהירות מהחומוסיה. אבי צעק איזה משהו ברקע אבל לא שמעתי בדיוק מה הוא אמר, עברתי ליד הבר והשארתי למלצרית שטר של חמישים ש"ח בדרך החוצה. פעם הייתי כותב את הטלפון על השטרות אבל עכשיו אני מפחד שמיכל השתלטנית הזאת תחטט לי בארנק.
היו לי חמש הודעות קוליות ממיכל ולא היה לי כח לבדוק אפילו אחת מהן. החלטתי ללכת ברגל לכיוון העבודה. לעבור בבית להתגלח כבר לא יהיה לי זמן. גם אני צריך להתקשר למיכל שתחזור לפתוח לי והיא תתחיל להתבכיין לי. יאללה קטן עלי. ממילא העבודה די קרובה. אולי אתפוס מונית. הבטתי לאחורי וראיתי מונית קרובה, ניסיתי לעצור אותה. הנהג לא עצר. חוצפן. אחריו היה עוד אחד, ניסיתי לעצור אותו והוא פשוט ירק החוצה! כמעט פגע בי. לא האמנתי איזה התנהגות.
המשכתי ללכת ברגל. בצד הרחוב ראיתי חנות של בגדי נשים. אולי אקנה למיכל איזה מתנה מחניפה. אולי היא תרגע ככה. נכנסתי לחנות. המוכרת הסתכלה עלי במבט מלא אימה. "שלום!" אמרתי בחיוך. "כן?" היא שאלה בדאגה. "הכל בסדר?" לא הבנתי מה היא רוצה ממני. אפשר לחשוב. "הכל בסדר יה חביבתי. חשבתי לקנות פה איזה כותונת. משהו יפה… את יודעת…" היא התחילה ממש לכעוס, "אדוני. תסתלק מפה לפני שאני קוראת למשטרה! לא מספיק שאתם מתנהגים איך שאתם מתנהגים, אתם עוד באים להטריד פה? תסתלק מפה!" היא הרימה את הטלפון. ממש מחורפנת. הורידה לי את כל החשק מלקנות משהו. פסיכית. אין מילים.
יצאתי מהחנות. שני טיפוסים די רזים וגבוהים התחילו לעקוב אחרי. התחלתי ללכת מהר יותר. ויתרתי על הרעיון לתפוס מונית. הרגשתי שהם מתקרבים. ניסיתי להאיץ אבל כשראיתי שזה לא עוזר התחלתי לרוץ בקלילות. שמעתי את הצעדים שלהם מאחורי, אחד מהם קרא משהו ברוסית לשני. ראיתי שאני לא מצליח להתחמק מהם ואז חשבתי שאם אפנה לסמטה צדדית אוכל לאבד אותם. ניכנסתי במהירות לסימטה מוצלת, קפצתי מעל פחים. מסתבר שהם היו מהירים יותר.
הרגשתי מישהו שקופץ עלי מאחורי. נפלתי והתנגשתי במדרכה, השפתיים שלי נפתחו. הם צעק משהו ברוסית והתחיל לבעוט בי. הצלחתי להגלגל על הגב שלי והוצאתי את כל הכסף שהיה לי בכיס,
"קחו קחו. תעזבו אותי." הוא התחיל לצחוק בפרעות ובעט בי שוב. החבר שלו הגיע ושניהם עמדו מעלי. השני לקח את הכסף וזרק אותו באויר, "כסף אה? כסף. בטח זה כסף ממני. מהכסף שאני משלם יא אפס." הוא גם בעט בי. הם צחקו שניהם ואז עזבו אותי והתרחקו. הצלחתי בקושי לקום, אספתי את שטרות הכסף והכנסתי אותם לכיס שלי. ניגבתי את הדם מהשפתיים שלי. הנזק לא היה נורא. הכאב הפנימי והבושה שטפו אותי.
מסתבר שאחת הבעיטות פגעה לי קצת ביכולת ללכת ישר. השריר של הרגל הימנית כל כך כאב שכמעט דידתי. נזכרתי שתחנת המשטרה לא היתה רחוקה וחשבתי לפחות להגיש תלונה. יש סדר במדינה הזאת. לפחות זה.
ניכנסתי לתחנת המשטרה. ראיתי שם שוטרת והתקרבתי אליה. "מה אתה רוצה?" שאלה בקור. "להגיש תלונה.." אמרתי בשמחה. היא לעסה מסטיק בשעמום. חייכתי אליה ופניה הרצינו. "תגיד אתה בסדר?" היא שאלה בזעזוע עמוק. "טוב שאת שואלת," התחלתי והתעלמתי מהזעזוע, "שני רוסים התנפלו עלי וכיסחו לי את הצורה. אני רוצה להגיש תלונה." היא לעסה את המסטיק באיטיות ואז פתחה את הפה ואמרה, "מצטערת חביבי. היית צריך לחשוב על זה לפני. אנחנו לא יכולים לעזור לאנשים כמוך. תקנות חדשות. תוכל להגיש תלונה דרך אתר האינטרנט. אם אתה יודע בכלל מה זה אינטרנט." מחורפנת! פשוט מחורפנת. לא ידעתי מה להגיד עוד. הייתי עם פה פעור ואז היא הציעה לי מסטיק, "אני דווקא בעד שיוויון. אבל הוראות זה הוראות. קח מסטיק. אחדות ישראל. אני לומדת קבלה." היא אמרה בחיוך מתנצל. לקחתי את המסטיק ותחבתי אותו לכיס של הקפוצ'ון ודידתי החוצה מתחנת המשטרה.
ניסיתי לתפוס מונית אבל לשווא. אף מונית לא עצרה לי. פעמיים ירקו עלי ואחד קילל משהו בסלובקית נראה לי. או אולי הונגרית. אין לי מושג. הייתי מותש. חשבתי להתקשר למיכל אבל הבנתי שזה יתיש אותי יותר. המשכתי להשתרך לכיוון המשרד.
נכנסתי לחברה. ראיתי בכניסה את חדווה המזכירה החדשה. לפחות פה הכל כבר נראה נורמלי ומוכר. יום מסוייט. "אהלן חדווה." אמרתי בלקוניות, מגיע לה. שלא תתחיל לתפוס. היא הסתכלה עלי ופערה עיני עגל ענקיות. "אתה נראה נורא!" לא הגבתי והמשכתי ללכת לכיוון של דוד המנכ"ל.
נכנסתי למשרד של דוד, הוא דיבר עם נורה המתכנתת האתיופית. היא הסתכלה עלי בבהלה, השפילה את עיניה ויצאה מהחדר. עיניו ליוו אותה כל הדרך כשיצאה ואז הוא היישיר מבט אלי. "השם ירחם, אם אפשר להגיד. בועז אתה נראה נורא!". שתקתי. "אני רוצה העלאה." אמרתי לבסוף. "מצטער." הוא אמר בתקיפות. "האמת שאתה מפוטר." הייתי מזועזע, "סליחה?!" הוא השפיל את עיניו ואז היישיר מבטו אלי, "תראה. זה לא אתה. זה הבחירות שלך. אין לי שום דבר נגדך. או נגדכם, לצורך העיניין. פשוט…" הוא השתתק. "פשוט מה? פשוט מה?!" שאלתי בזעם. "פשוט." הוא אמר בסוף והיה נראה שנגמרו לו המילים. לצערי לא נגמרו לו, הוא המשיך בטון נמוך הרבה יותר ומריר הרבה יותר, "פשוט תסתלק."
יצאתי מהמשרד שלו וטרקתי את הדלת כל כך חזק שקצת טיח נפל מהקיר. מה אכפת לי. העלאה כבר לא אקבל היום. השפתיים שלי עדיין כאבו מהמכות. שמתי לב שעל הקפוצ'ון שלי סימני דם מהמכות. אולי בגלל זה כולם כאלה פסיכיים. הם אולי חושבים שאני איזה מטורף אלים. שבין-לילה הפכתי לאיזה רוצח סידרתי. זה קורה לפעמים. קראתי על זה באינטרנט שיש אנשים עם נטיות אלימות מודחקות שרואים סדרות אלימות בטלויזיה או ברשת ופתאום – סנאפ, משהו נדפק להם בראש והם מתחילים לרסס.
ראיתי את לארי, "תקשיב אחי." אמרתי לו בעיניים בורקות ואחזתי בחוזקה בכתפיו, "זה לא מה שאתה חושב!" הוא היישיר את מבטו ישר לתוך עיני, "לא?!" הוא שאל. "לא!" עניתי בשמחה. "אה." הוא אמר והשפיל את עיניו, "אני מבין. אם ככה. אני משתתף בצערך. מתי זה קרה?" לא הבנתי. "מה קרה?" שאלתי בהפתעה. הוא לא יכל לדבר. הוא התחיל לבכות והתרחק ממני. "זה מזכיר לי שאמא שלי נפטרה. נורא. נורא. סליחה בנאדם. השם ינחם אתכם." זה כבר היה מוגזם. השם ינחם אתכם. באמת.
יצאתי מהמשרד. חבורה של אינפנטיליים מפוחדים. ניסיתי לעצור אוטובוס מרוב ייאוש אבל הוא לא עצר ואיזה זקנה שעמדה ליד הנהג פתחה את החלון וצעקה, "תזוז! אתה מסכן את כולנו. אין לכם בושה?! לא אכפת לכם מאנשים אחרים אה?" זה לא היה מפתיע אבל עדיין כואב. החלטתי שאין ברירה. אני חייב לחזור הביתה. חשבתי להתקשר למיכל שתבוא לקחת אותי אבל החלטתי שההליכה תעשה לי טוב.
טעיתי. הצליעה שלי התחזקה בדרכי הביתה. הגעתי כמעט מותש לגמרי. דפקתי בכוחות אחרונים על הדלת. מיכל פתחה את הדלת והתחילה לבכות. היא הניחה את ידה על פיה ומיררה, "ידעתי! ידעתי שזה יקרה. אני לא מאמינה. חתיכת מגעיל אחד." הסתכלתי עליה בהפתעה. מגעיל? אני? היא מתה עלי. אני זה שנגעל ממנה. בדרך כלל. "מיכל? את בסדר?!" שאלתי. "למה?" היא שאלה בבכי, "למה אתה חוזר בתשובה?" לא היה לי מה להגיד לה. טרקתי את הדלת מאחורי והלכתי למראה שבחדר האמבטיה לשטוף את הדם ולראות עד כמה חמור המצב בשפתיים שלי. העיניים שלי עדיין שרפו מכאב. מצמצתי פעמיים ושטפתי את הפה ובכלל את כל הפנים. ניגבתי את הפנים במגבת ואז הסתכלתי שוב במראה. היה לי משהו על הראש. הכיפה השחורה הזאת. הכיפה של אבי.
א. נוּמִינוּמִי - פרוייקט לעורר ת'נשמה. 